פסק-דין בתיק עת"א 19690-12-11

המשיב 2 (להלן: "המשיב") מרצה שנתיים מאסר בגין הרשעתו בפריצה לדירה, גרימת נזק לשמשת החלון בדירה והחזקת כלי פריצה נושא ת.פ. 5555-06-10 (בימ"ש שלום ת"א) שכתב האישום וגזר-הדין בו צורפו כנספח לעתירה.

ביום 6.12.11 החליטה המשיבה 1 (להלן: " הועדה") לשחרר את המשיב על תנאי בתנאים המפורטים בעמ' 5 להחלטתה, לרבות קיום תוכנית טיפולית בקהילת "דרך לאור" כפי שהוצע על ידה, ובתנאי שיעבוד בהתקנת דודי שמש ויהיה במעצר בית בשעות הלילה.

הועדה קבעה כי מדובר באסיר שזה מאסרו השלישי, במהלך מאסרו נשפט ל- 7 ימי בידוד והתחצף פעמיים לסוהר, לא עבר שום טיפול ולא שולב במסגרת חינוך ובכל זאת בשל התאמת התוכנית הטיפולית למצבו החליטה לשחררו על תנאי.

באשר לתוכנית הטיפולית קבעה הועדה כי בשל היותו של המשיב אזרח זר, לא ניתן היה להכין לגביו תוכנית רש"א והתוכנית הטיפולית משלבת התערבות מערכתית עם בני הזוג, דבר שיש לו חשיבות בשל עברו הפלילי בגין תקיפת בת זוגו.

הועדה היתה ערה לכך שהמשיב הסתיר בעבר את התמכרותו לסמים וקבעה כי גם אם מדובר במרכז לטיפול בנפגעי סמים התוכנית עושה רושם שיש בה כדי להתמודד עם בעיות האסיר ואינטרס החברה.

העותר טוען בכתב העתירה ובטיעוני באת כוחו בפני כי שגתה הועדה כאשר התעלמה מעברו הפלילי של המשיב, שמרצה עונש מאסר שלישי מאחורי סורג ובריח, התעלמה מגיליון עבירות המשמעת של המשיב שעניינן עבירות משמעת חמורות, ומהתנהגותו השלילית במהלך המאסר.

כמו כן, טוען העותר כי שגתה הועדה בכך שאפשרה את שחרורו של העותר לתוכנית עבודה שמעמדו בארץ לא ברור ולא בחנה את מעסיקו העתידי של המשיב שיש לחובתו שלוש הרשעות פליליות.

עיון בהחלטת הועדה נושא העתירה מעלה כי הזכירה את מרבית הנתונים שלטענת העותר לא התחשבה בהם כמו עברו הפלילי של המשיב, והתנהגותו במהלך מאסרו, אך לא נתנה להם את המשקל הראוי ולא קבעה, כפי שהיתה צריכה לקבוע, כי לאור נתונים אלה לא הוכיח המשיב במידה המוטלת עליו היעדר מסוכנות אם ישוחרר על תנאי, ולו בתוכנית הטיפולית שהתקבלה על ידי הועדה.

המשיב ריצה שלושה עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, כאשר מהמאסר האחרון שוחרר על תנאי (ואין לדעת אם אחד התנאים היה עמידה בתנאי תוכנית טיפולית) ובטרם חלפה שנה ממועד השחרור על תנאי ביצע את עבירות הרכוש נושא גזר-הדין והוכיח את מסוכנותו לרכוש הציבור.

כך גם לא נתנה הועדה את המשקל הראוי להתנהגותו של המשיב במהלך מאסרו, שכן התנהגות חיובית במהלך מאסר וקבלת טיפול במהלך מאסר הם שני תנאים עיקריים לשחרור על תנאי שכן מי שאינו מתנהג כראוי במהלך מאסרו אינו ראוי לשחרור על תנאי. כך במיוחד כאשר מדובר בתקיפת אסיר אחר ובהטחת קללות בפני סוהר בשתי הזדמנויות.

יש בכל האמור לעיל לכשעצמו כדי להצדיק את קבלת העתירה ולבטל את שחרורו על תנאי של המשיב.

לכך יש להוסיף את העובדה שבכל מהלך מאסרו לא טען המשיב כי הוא מכור לסמים ומשכך לכאורה אין טעם בקבלת תוכנית טיפולית המיועדת לנפגעי סמים, גם אם תוכנית כזו משלבת טיפול זוגי.

עוד יש לומר כי הועדה לא בחנה במידה הראויה את התאמתו של המעסיק העתידי של המשיב לפקח על המשיב, במיוחד כאשר מדובר במי שביצע עבירות רכוש בצהרי היום.

לאור כל האמור לעיל, ומבלי שאנו מתעלמים מההלכה הפסוקה לפיה ערכאת ערעור אינה מתערבת בהחלטת ועדת שחרורים אלא אם היא חורגת ממתחם הסבירות או לוקה באחד הפגמים מפגמי המשפט המינהלי, אנו מקבלים את העתירה שכן החלטת הועדה לא לקחה בחשבון במידה הראויה את כל השיקולים הרלוונטיים.

אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת הועדה מיום 6.12.11 לשחרר את המשיב על תנאי. 

<#4#>

ניתן והודע היום י"ט כסלו תשע"ב, 15/12/2011 במעמד ב"כ הצדדים והמשיב 2.